(מעובד מתוך Misbelief)

אחרי הרצאה יש בדרך כלל תור, ורוב האנשים שעומדים בו רוצים חתימה על ספר. אבל תמיד יש מישהו שמחכה שהתור ייגמר. הם עומדים בצד עד שהאולם מתרוקן, ואז שואלים אותי את השאלה שנשאלתי כבר במשהו כמו תריסר מדינות.

זו אף פעם לא השאלה “למה אנשים מאמינים בדברים האלה”.

זה כמעט תמיד “אח שלי”. או “אמא שלי”. או “החבר הכי קרוב שלי מגיל תשע”. ואז, בשקט יותר: מה אני עושה?

הם לא מבקשים הסבר. הם מבקשים הוראות — מה אפשר לעשות עכשיו עם אדם שהם אוהבים.

מה אני אומר על זה ב-Misbelief?

אמונה שגויה היא לא טיפשות. זה הדבר הראשון שצריך לומר, והדבר שהכי קשה לאנשים לקבל. טיפשות היא הסבר נוח מאוד, שמאפשר לנו להתעלם גם מהאדם וגם מהבעיה. היא גם הסבר מאוד לא נכון. מה שמצאתי במקום זה משפך — משפך שלוקח אנשים ומשנה אותם לאורך זמן. הוא מתחיל בלחץ, שדוחף אנשים לחפש כל דבר שיסביר להם מה קורה. ולא כל לחץ דוחף אותנו לחפש תשובה — בעיקר הלחץ הבלתי צפוי, הסוג שגורם לנו לתהות מה באמת מתרחש. אחרי הלחץ נכנסת לפעולה הקוגניציה שלנו, ואחריה מצטרפת האישיות. ולבסוף, הכוחות החברתיים — הצורך בקבלה ובשייכות, הדהוד האמונות וההקצנה ההדרגתית — מבטנים את האמונה השגויה, והופכים את היציאה מקבוצת המאמינים ליקרה מאוד.

לא בחרתי בנושא הזה. הוא בחר בי ב-2020, כשהתחלתי להופיע בסרטונים של אנשים אחרים בתפקיד שליח האילומינטי, כולל נאום שמעולם לא נשאתי.

הפרק שלא הצלחתי לכתוב

כשהתחלתי לעבוד על Misbelief, הנחתי שאני יודע איך הספר ייגמר. יהיה פרק אחרון, והפרק הזה יגיד לכם איך להחזיר את אח שלכם.

תכננתי אותו. קראתי בשבילו. ראיינתי בשבילו במשך שנתיים.

לא מצאתי אותו.

הצרה היא שברגע שאנשים נכנסים למשפך, הכוחות שמחזיקים אותם בתוכו חזקים מדי. התברר גם שהתגובות הסטנדרטיות — פשוט לתת לאנשים עוד מידע, עוד עובדות — לא ישנו כמעט שום דעה.

אז במקום פרק פתרונות אחד, צמחו בספר תיבות קטנות, מפוזרות בכל מקום שבו המחקר באמת תמך בעשייה כלשהי. קראתי להן “Hopefully Helpful” — מקוות לעזור.

השם הזה הוא לא צניעות. הוא תיאור מדויק של רמת הביטחון שלי. חלק מהן יעזרו לחלק מהאנשים חלק מהזמן, ואני לא יכול לומר מראש אילו. יש 25 כאלה, פזורות בין פרקים 3 עד 11.

אחת נקראת “איך לנהל אי-ויכוח” — על הסרת לוח התוצאות מהשיחה, כך שאף אחד מכם לא משחק כדי לנצח. אחרת נקראת “שלושת התערים”, והיא מגישה לכם את התער של אוקהם, התער של היצ’נס וגרסה עדינה יותר של התער של הנלון — ככלי היגיינה לחשיבה שלכם, לא כנשק נגד החשיבה של מישהו אחר.

כל ה-25, במקום אחד

מספיק אנשים כתבו לי וביקשו עצות ספציפיות, עד שלבסוף הוצאתי את כל 25 התיבות מהספר וכינסתי אותן למסמך אחד. הוא כאן, בשבילכם (הקובץ באנגלית):

https://misbeliefbook.com/pdfs/Hopefully-Helpful-Boxes.pdf

ואז הבנתי ש-25 עצות זה אולי יותר מדי לעבור עליהן. נניח שהיום יום חמישי. ביום ראשון מחכה לכם שיחה. אתם כבר מתוחים, ואתם לא הולכים לקרוא חוברת שלמה ולברר אילו ארבע פסקאות נוגעות בדיוק לכם.

אז התיבות הפכו לכלי. הכלי שואל עד שלוש שאלות על השיחה שאתם באמת עומדים לנהל, ואז מגיש לכם שלוש מתוך ה-25. לא את כולן. שלוש.

https://decisionaids.danariely.com/conversations-he

ולא עצרתי שם — יצרתי כלי שני. זה לא כלי לתכנון שיחה, אלא כלי שנועד לנסות לתקן משהו בשיחה שאולי לא הלכה כמו שתכננתם. מעין תחקיר שמריצים באותו ערב, כשהכול עוד טרי. שלוש-עשרה שאלות, בערך שלוש דקות.

העיצוב של הכלי הזה — ומה שבעיניי הופך אותו לשווה במיוחד — הוא שהוא שואל מה עשיתם, לא מה התכוונתם. מבפנים, שני הדברים האלה מרגישים אותו דבר. הם לא. והמרחק ביניהם הוא בדיוק המקום שבו רוב השיחות האלה משתבשות בשקט.

https://decisionaids.danariely.com/went-badly-he

מה שנאלצתי לוותר עליו

כתיבת הספר הזה עלתה לי באמונה אחת משלי: האמונה שיש תשובה שתגרום לאדם לעשות פרסה ולחזור. אין תשובה פשוטה כזאת. מה שנשאר צנוע יותר, והוא עניין של צעדים קטנים לאורך זמן.

והנה שוב כל הקישורים. אני מקווה שתעשו בהם שימוש טוב.

25 התיבות, חינם (באנגלית): https://misbeliefbook.com/pdfs/Hopefully-Helpful-Boxes.pdf

לפני השיחה: https://decisionaids.danariely.com/conversations-he

אחרי השיחה: https://decisionaids.danariely.com/went-badly-he