החיים הטובים נמצאים מאחורי הדלת הקשה יותר.

דמיינו שיש לכם שתי דירות באותו בניין, באותה קומה, שתי דלתות ממש זו לצד זו. בדירה אחת גר בן או בת הזוג האנושיים שלכם. בדירה השנייה גרה גרסה רובוטית של אותו בן זוג. ודמיינו שאנחנו כמה שנים בעתיד, כך שהטכנולוגיה היא לא הטכנולוגיה המגושמת של היום. הבינה המלאכותית טובה יותר, הרובוטיקה טובה יותר, כל העניין ממש משכנע.

עכשיו דמיינו שאתם חוזרים הביתה בלילה אחרי יום קשה בעבודה. אתם לחוצים, מודאגים, סחוטים. ובזמן שאתם צועדים במסדרון לעבר שתי הדלתות, אתם מתחילים לחשוב: איזו דלת אני הולך לפתוח הערב?

מאחורי דלת אחת מחכה בן הזוג הרובוטי. בן הזוג הרובוטי תמיד מחמיא לכם. תמיד תומך בכם. הוא מכיר את הצרכים שלכם, מקדים אותם עוד לפני שאמרתם מילה, וגורם לכם להרגיש טוב עכשיו, ברגע הזה. מאחורי הדלת השנייה נמצא בן הזוג האנושי שלכם, שהוא פחות או יותר אותו בן זוג אנושי שיש לכם היום. אולי גם לו היה יום קשה. אולי הוא אפילו רוצה לדבר על הדבר ששכחתם לעשות.

אז איזו דלת תבחרו לפתוח?

עכשיו דמיינו שעברה שנה. במהלך השנה הזאת, בחלק מהלילות פתחתם את הדלת של בן הזוג האנושי, ובחלק מהלילות את הדלת של בן הזוג הרובוטי. שנה לתוך ההסדר הזה — איך מערכת היחסים שלכם עם בן הזוג האנושי? קרוב לוודאי, גרועה יותר משהייתה בהתחלה. אחרי הכל מערכות יחסים לא קפואות במקום. הן צומחות כשמשקיעים בהן ומצטמקות כשלא, וכל לילה מאחורי הדלת הרובוטית היה לילה של אי-השקעה. או ליתר דיוק, לילה של ההפך מהשקעה בבן הזוג האנושי שלכם.

וכאן החלק החשוב: הידרדרות לא נעצרת, והיא אפילו לא שומרת על אותו קצב. בשנה השנייה, בן הזוג האנושי שלכם לא פגוע כמו שהיה בשנה הראשונה. הוא פגוע יותר. הייתה לו עוד שנה שלמה לצפות בכם בוחרים בדלת הרובוטית. עוד שנה של תחושת השוואה למכונה שאף פעם אין לה יום רע. בתהליך הזה בן או בת הזוג נעשים קצת יותר כעוסים, קצת יותר מרוחקים, קצת פחות נעימים לחזור אליהם הביתה. מה שאומר שבשנה השלישית הדלת האנושית מזמינה עוד פחות משהייתה בשנה השנייה, אז אתם פותחים אותה עוד פחות, ובן או בת הזוג נפגעים עוד יותר ועוד יותר. מערכת היחסים לא סתם גרועה יותר. היא נעשית גרועה יותר, מהר יותר.

ומה יקרה חמש שנים קדימה? אני מוכן לנחש שחמש שנים לתוך זה, מערכת היחסים שלכם עם בן הזוג האנושי תהיה גרועה כל כך, שברוב הלילות לא תרצו לראות אותו, והוא לא ירצה לראות אתכם. וכך, ערב נוח אחד ועוד ערב נוח אחד, תמצאו את עצמכם עם בן הזוג הרובוטי כמעט כל לילה. לא כי הרובוט ניצח. כי מערכת היחסים האנושית, מורעבת לילה אחרי לילה.

והנה החלק שמדאיג אותי. אף אחד לעולם לא היה מתיישב, מסתכל על החיים שלו כמכלול, ובוחר בבן זוג רובוטי בתור התמונה של חיים טובים. אם היינו עושים את הבחירה פעם אחת, כשאנחנו רואים את כל הדרך קדימה, כמעט כולנו היינו בוחרים בבן זוג אנושי. אבל לא כך ניפגש עם הבחירה. ניפגש איתה לילה אחד בכל פעם, עייפים ולחוצים, מול שתי דלתות — ובכל לילה בודד, הדלת הקלה תנצח. הבחירות יהיו קטנות ומקומיות, והתוצאה תהיה גדולה וקבועה.

כמובן, אני לא באמת מדבר על בני זוג רובוטיים. בן הזוג הרובוטי הוא רק מטאפורה. אני מדבר על האופן שבו אנחנו משתמשים בבינה מלאכותית באופן כללי.

כל יום, הרבה פעמים ביום, אנחנו עומדים מול הגרסה הפרטית שלנו של שתי הדלתות. אנחנו יכולים להיאבק בכתיבה של משהו, להיתקע, לריב עם המילים, ובסוף לייצר משהו שאנחנו גאים בו. או שאנחנו יכולים למסור אותו למודל AI ולייצר אותו ביעילות רבה, בלי שום מאבק. אנחנו יכולים לחשוב בעצמנו על החלטה קשה, או לבקש את התשובה. יכולים להתאמן על כישור, או להאציל אותו. כל בחירה קלה הגיונית לגמרי בפני עצמה. אבל בחירה קלה גם נוגסת נגיסה קטנה באדם שקיווינו להפוך להיות.

למה זה מדאיג כל כך? כי גם אנחנו לא סטטיים. אותה שחיקה שקורית למערכת יחסים מוזנחת קורית לכישור מוזנח. קחו את המקרה שלי, כתיבה. אם אמסור את הכתיבה שלי ל-AI היום, מחר אהיה כותב קצת פחות טוב. לא דרמטית, רק קצת. אבל אם אמסור את הכתיבה כולה ל-AI כל יום במשך שנה, היכולת שלי לכתוב, לחשוב דרך טיעון, להגיע למשהו יצירתי באמת — תרד בלי ספק. בדיוק כמו שמערכת היחסים מאחורי הדלת האנושית ירדה. ולספירלה יש אותה צורה אכזרית: בן הזוג שבוחרים בו פחות נעשה כועס יותר וקשה יותר לבחור בו; הכישור שמשתמשים בו פחות נעשה חלש יותר וקשה יותר להשתמש בו. בשנה השנייה אני אכתוב פחות טוב מבשנה הראשונה, ועם הזמן הפער בין מה שאני מסוגל לייצר למה שה-AI מסוגל לייצר יגדל עוד יותר, מה שיגרום לדלת הקלה להיות עוד יותר מפתה. האדם מאחורי הדלת האנושית נעשה פוגע יותר משנה לשנה. הכותב מאחורי הדלת האנושית נעשה חלש יותר משנה לשנה.

אז מה עושים? אני רוצה להציע עיקרון פשוט: חיים טובים הם חיים שבהם אנחנו לוקחים את דברי הליבה שהכי חשובים לנו ושומרים אותם לעצמנו. לא הכול. יש שפע של דברים שכדאי שה-AI יעשה בשבילנו, ואני שמח למסור לו את לוחות הזמנים, את הניירת, את המשימות שממילא לא היו מצמיחות אותנו. אבל דברי הליבה — מערכות היחסים שאנחנו רוצים להיות בהן והכישורים שמגדירים אותנו — עליהם אנחנו מגינים. חיים טובים הם חיים שבהם אנחנו ממשיכים להתפתח. שבהם אנחנו משקיעים במערכות היחסים שלנו ולא בורחים מהן, ובוחרים במודע להשקיע בכישורים החשובים ביותר שלנו ולא למסור אותם.

הטכנולוגיה תמשיך להשתפר. הדלת הרובוטית תמשיך להיעשות מושכת יותר. והשאלה הגדולה — ואני מתכוון אליה כשאלה אמיתית, לא רטורית — היא אם תהיה לנו החוכמה לעשות את הבחירות הנכונות כשנעמוד מול שתי הדלתות שלנו.